בילדותי היה פער גדול בין מי שהייתי מבפנים לבין מה שהצגתי כלפי חוץ,
הקפתי את עצמי בחומות הגנה, הצגתי חזות של "הכל בסדר".
אף אחד לא באמת הכיר אותי.
חייכתי כלפי חוץ כשבפנים היה כאב, עצב וריק גדול.
לא אפשרתי לאחרים לדעת ולראות מה מתחולל בתוכי ומה אני באמת מרגישה וחווה.
הייתי עסוקה בלהוכיח שאני חזקה ובריצוי אינסופי רק כדי להרגיש אהובה ושייכת.
אבל עמוק בפנים הרגשתי בודדה, מבולבלת וכואבת, ולא ידעתי מה נכון ומה לא נכון בחיים שלי.

כשהפכתי לאימא לראשונה לפני 27 שנים זה הכה בי חזק.
הפחד, התהיות והשאלות איזו אימא אהיה או מה אני רוצה להעביר לילדיי.
מחד, היה לי חשוב ללמד אותם להיות מי שהם ולהיות נאמנים לאמת שלהם.
אך מאידך הבנתי שלא אוכל לעשות את זה, אם אני לא מקיימת את זה בעצמי.
בנקודה זו התחיל מסע ההתפתחות שלי.
מסע חשוב אשר חשף בפני גילויים מדהימים על עצמי, על הבחירות שלי, על המחשבות שלי ועל הפחדים שלי.
זה לא היה קל לפגוש את מה שנגלה לפני, אך כל הגילויים הללו אפשרו לי לדייק את עצמי,
להתחבר לעוצמות ולקול הפנימי שלי,
הבנתי שיש בי את היכולת להעשיר את העולם הפנימי שלי ולחוות קלילות ואושר אמיתי, אושר שאינו תלוי בדבר.